אפריקה-ישראל

הפרויקט בוחן את יחסי אפריקה–ישראל ומגיב למגמות נאו־קולוניאליסטיות ”ביבשת השחורה”, דרך כינון תשתית רכבתית המיועדת למינוף היחסים באופן דו־כיווני ושוויוני.

תם מלחמת העולם השנייה וקץ השלטון הקולוניאליסטי הובילו לתקופת מעבר שבמהלכה זכו מדינות אפריקה בעצמאותן ובמקביל הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. נרטיב היסטורי זה יצר מכנה אידאולוגי משותף המושתת על יסודות הדמוקרטיה, הסוציאליזם, עבודת כפיים ורוח הלאומיות.

מאז חוו מדינות אפריקה תהפוכות רבות: חילופי שלטון תכופים, פלישת מנגנונים קפיטליסטים ועליית כוחו של האסלאם הרדיקלי העיבו על היחסים אל- מול ישראל, כך שההיכרות ההדדית הוחלפה בחשדנות ועוינות. המשבר הגיע לשיאו עם פרוץ מלחמת ששת-הימים, שבעקבותיה מדינות אפריקה ראו בישראל אחת מסקטור ”המדינות הכובשות”. בשנות התשעים חודש הקשר הדיפלומטי הגלוי בין ישראל למדינות אפריקה. מאז ועד היום, מתמצה הנוכחות הישראלית באפריקה לכדי קשרי הון-שלטון כחלק מהגמה הנאו-קולוניאליסטית אשר מעוררת מחלוקת על היקף ההתערבות והשלכותיה.

על רקע זה, מציע הפרויקט קו רכבת הנמתח מישראל לעומקה של יבשת אפריקה על בסיס נהר הנילוס. המחסור בכבישים ובמסילות רכבת באפריקה נחשב לרעה החולה של היבשת, המכשילה רבות ממשימות הסיוע ומותירה אזורים רבים מבודדים. כינון תוואי הרכבת מבנה פלטפורמה לסחר ממוסד ונקי מאינטרסים פרטניים, הנגיש לפלח אוכלוסייה ושוק רחבים ומשמש כמנוע לפיתוח ויזמות במדרג הפרטני והקולקטיבי כאחד. הערך המוסף ”באסטרטגיית המסילות” הוא ביכולת לפרק את היבשת לגורמים, להציף את ערכי המקומיות ולשזירת ישראל כחוליה במארג זה.

בתכנון התחנות מוצעת סטרוקטורה גנרית הנטמעת בתא שטח ספציפי, ממנו נגזרים הערכים המקומיים בהתחשב בצרכים, מסורת תרבותית, תצורות בנייה וחומריות. כדי לבסס גישה זו, מוצגת היתכנות תכנונית לשתי תחנות: הראשונה בג'ובה, בירת דרום סודן והשנייה בבאר שבע, ישראל. המודל ההשוואתי נועד לחשוף את הדומות הטקטונית לצד הערכים המקומיים שמאפיינים כל מקום, ולהציג התבוננות ניטרלית ככל האפשר ביחסי התמורה שנרקמים סביב תנועת הרכבת.